איך יודעים מתי לצלול לתוך הרגש, מתי לווסת, להרגיע?

איך יודעים אם הגיע הזמן לעזוב ולהתחיל משהו חדש, או שדווקא יש עוד משהו שצריך להתגלות כאן?

בתחילת דרכי המקצועית הייתי רקדנית מחול עכשווי. 8 שעות בסטודיו, יום-יום, תהליכים יצירתיים, חזרות, הופעות בארץ ובעולם.

מפרספקטיבה של היום אפשר לומר שהתקופה הזו היתה תקופה של מחקר המצולות, והגבהים, השיאים הקתרטיים, הניאוניסים, האדוות, והגלים של ביטוי רגש בגוף ותנועה.

בשלב מסוים לאורך התקופה הזו התחלתי לתרגל מדיטציית ויפאסנה ובהמשך גם יוגה.

עשר שנים קדימה עם כמה הכשרות ותעודות בכיס אני מלמדת יוגה וצ'י-קונג. 6 ימים בשבוע, לפעמים 2-3 שיעורים ביום.

המשמעות והתובענות שלמדתי להפעיל על עצמי כרקדנית תומכת את הקנה מידה הזה של ההוראה ותרגול. תקופה של 10 שנות הוראה.

התקופה הזו לימדה אותי איפוק, מירכוז, וויסות, עצירה. יוגה וצ'י-קונג, שני תרגולים שבדרכים שונות עובדים עם ניגודים במערכת של הגוף-נפש והרוח. איזון לצורך השקטה וריכוז, זאת לצורך התפתחות ההכרה.

עוד כמה שנים קדימה ועם עוד כמה הכשרות טיפוליות בכיס, הקורונה הגיעה. אני מלמדת באופן מאוד מצומצם שיעורים שהולכים וגוועים ובהדרגה מטופלים מתחילים להגיע. למרות הצער על אובדן פרנסה ותלמידים אני יודעת שמה שקורה נכון לי. הלב שלי כבר נמצא במקום אחר. משהו מבקש עוד חיבור בעומק של המערכת הזו שמרתקת אותי, היצור הזה שנקרא האדם שבאורח פלא, אני משתייכת אליו.

גוף-נפש-רוח, קושי, כאב, סבל, שמחה, אהבה, השראה, הגשמה, תקיעות, תסכול, כעסים, עצב, צער, פחד...

הפאזל הפנימי שלי מוביל אותי ללימודי פסיכותרפיה גופנית הוליסטית בגישה התייחסותית. כעת המרחב הבן-אישי מבקש את זרקור תשומת הלב שלי. לצד ההקשבה העדינה וההכרות המעמיקה בנבכי הגוף-הנפש והרוח. איך מערכת אחת פוגשת מערכת שניה. איך המערכת שלי פוגשת מערכת אחרת.

הרבה גילגולי חיים הייתי נזירה, יוגית, אמנית לחימה, מרפאה באנרגיות. העולמות האלה הם הבית שלי. שם אני מרגישה בנוח. שם אני יודעת. שם זה בטוח. כל מה שלמדתי בגלגול הזה בתחומים האלה, היה בעצם היזכרות בדברים שכבר ידעתי.

אז איך יודעים, מה צריך, מה נכון. האם עכשיו נכון ללכת למצולות, לצלול את תוך הרגש, אל תוך הכאב? האם עכשיו יהיה נכון רגע לווסת, להרגיע, להתמרכז.

משהו בתוכנו מבקש כל הזמן להתרחב, לללמוד, להכיר את עצמו בעוד אופנים, לחוות יותר חופש והשראה להיות באופן יצירתי בעולם

אבל איך נדע?

אנחנו לומדים מחוויה. מחוויה של הקיצון והקצה אנחנו מכירים את עצמנו בקיצון ובקצה, בעוצמה של רגש, לומדים פורקן, לומדים לשחרר, להרגיש. לפעמים צריך להרגיש משהו באופן חזק ועמוק. ואולי בעיקר כדי להכיר את עצמנו באופן הזה, כי החלק הזה פאזל חסר.

לפעמים זו דווקא היכולת לעצור, להחזיק, לא להיסחף שאנחנו זקוקים לה. לפעמים דווקא הדגש על הקשר בכאן ועכשיו הוא שחשוב.

אבל איך נדע?

כי אין נכון ולא נכון. כמטפלת אני שואפת לתת למטופלות שלי ללמוד מתוך עצמן. מתוך החוויה של עצמן בעולם, בקשרים שלהן, מתוך חווית הקשר איתי. לפעמים אני שוגה באשליה שאולי אני יודעת משהו עליהן, ואולי לפעמים אני באמת יודעת משהו, כי בכל זאת אני מחזיקה כל מיני תיאוריות שלמדתי על התפתחות הנפש, לא סתם לומדים 4-5 שנים.

אבל לומר מה אני יודעת זה לקחת משהו ממטופלת. משהו שהיא תגלה בעצמה ואז זה יהיה יקר ערך ומשמעותי. לא עוד חתיכת מידע שקראה או שמעה מבחוץ, אלא למידה וידע שנובעים מחוויה.