איך להביא את כולך לתרגול (2)

השבוע הגעתי ללמד באחד מהמקומות בהם אני מלמדת - שיעור ראשון בסטודיו אחרי המלחמה (זוכרים שהייתה כאן מלחמה לפני רגע?). היו מעט משתתפות, חלק עדיין לא יוצאות מהבתים, חלק יצאו לאיזו הרצאה וטיול. ככה זה גיל הזהב בימינו, הם מאוד עסוקים.

בקיצור. קצת התבאסתי, שלא לומר נפלו פניי. הרגשתי שהשיעור כבד, שאני כבדה. המשכתי להעביר את השיעור ונתתי לעצמי להרגיש את הכבדות הזו ומהר מאוד הכבדות שהרגשה כמשהו גופני-אנרגטי הפכה לרגש על המנעד שבין עצבות ליאוש. ברגע שהתחושה הזו הפכה לרגש מובהק יותר (קודם היא הורגשה כתחושה מרומזת) יכולתי לתת לה מענה, ובאמת ברגע שהתחלנו לעשות עבודה יותר ישירה עם הצ'י- יכולתי "לטפל" בה בעזרת האנרגיה וכל התדר השתנה.

עכשיו אני הרבה מאוד שנים בתחום ואני מאוד מיומנת בסוג הזה של ההקשבה.

בסוג הזה של ההקשבה אני מתכוונת להקשבה לתחושה גופנית כמו כאב, או כבדות, או קלילות, או התרחבות, שעצם ההקשבה מאפשר לתחושה הגופנית להיות מומרת לרגש, כמו עצב, יאוש, שמחה, אהבה, חרדה וכו.

בפסיכותרפיה גופנית למשל אנחנו עוסקים הרבה בסוג הזה של הקשבה לגוף. מתוך נקודת הנחה שהגוף מחזיק, מגלם את הלא-מודע. בצ'י קונג אנחנו מביאים את ההקשבה הזו לתוך סט מסוים של תנועות או תנוחות, לומדים להתחבר לצ'י (זה לפוסט אחר) מתוך כוונה לאפשר לצ'י לטפל בנו, להזרים, להניע חסימות, למלא חסרים וכו.

אז שוב נשאלת השאלה איך להביא את כולך ויש כאן פרדוקס, כי התשובה היא, בואי כמו שאת. אבל כשאת עושה את זה תשימי לב.

למה לשים לב? למה שקורה לך.

לאיך את עושה את מה שאת עושה, ולמה שאת מרגישה בגוף, ואיזו מחשבה מתעוררת אל מול התחושות האלה.

ההמרה של תחושה לרגש (או מילה, או דימוי) היא מיומנות נרכשת ויש אותה לכולנו. אצל חלקנו היא מפותחת יותר ואצל חלקנו פחות. זה גם קשור לאיך גדלנו ומי היה שם (או לא היה שם) בשבילנו, ובאיזה אופן היו שם. (לא נכנס לזה כרגע). אבל זה משהו שאפשר לפתח.

אפרופו לפתח, זה המפתח.

בשיעור אני קוראת לזה ה-"להרגיש" זה המפתח להכל.

אם את עוצמת עיניים ורואה את האור, או האנרגיה זה נהדר, העין השלישית שלך פתוחה. אנחנו רוצים שהצ'י הזה, האור הזה יכול "לרדת" אל הגוף, להעיר ולהאיר את שאר הגוף. והמפתח הוא להרגיש. להרגיש אומר שאני שמה לב, שאני מפנה את הקשב.

ההמרה תקרה, התאים יתעוררו, בקצב שלהם, והנפש שחיה בגוף תוכל לקבל מענה, תוכל להתרחב, ולדעת את עצמה.

בשיעור הבא, או אפילו עכשיו ברגע זה, את יכולה לעצור רגע, להרגיש את הגוף, ולשאול את עצמך, מה שלומי עכשיו? למה אני זקוקה כרגע?

ולהקשיב.