top of page
מיכל אגוזי צלמת 0012.jpg
  • Writer's pictureLaor Ami Levin

בית החזה בעבודת הנשימה

Updated: Jan 16

הרבה פעם כשאני מדריכה אנשים לנשום גם לבית החזה הם אומרים לי שלימדו אותם לנשום רק לבטן. שנשימת בטן עוזרת להרגעה והרפיה ושלנשום לבית החזה מעלה סטרס ומעורר בהם חרדה. זה נכון שכשאנחנו בסטרס וחרדה הרבה פעמים אנחנו נושמים רק לבית החזה והנשימה לא יורדת לבטן, מה שאומר שגם ההפך נכון – נשימה לבית החזה בלבד יכולה לעורר חרדה ומתח, אבל הרבה פעמים מתח וחרדה יכולים להתבטא דווקא בצמצום והשטחת הנשימה, בעוד שנשימה לבית החזה יכולה להעיר ולהניע ממצבים של shot down או ניתוק.

מעניין לגלות כמה ואריאציות שונות יכולות להיות לדפוסי הנשימה. אני חושבת שיהיה מדויק לומר שדפוסי נשימה יש כמספר האנשים על פני האדמה. אבל יותר מזה, נכון לומר שנשימה יש להתאים למצב ולאדם. אז למה לנשום לבית החזה? בדרך כלל ההנחיה תהיה לנשום נשימה מלאה, להשתמש בכל פוטנציאל הנשימה – מקרקעית האגן ועד לגבול העליון של בית החזה (מתחת לעצם הבריח). כלומר שכשאנחנו נושמים לבית החזה זה יהיה כמעט תמיד בשילוב עם נשימה לעבר הבטן והאגן.


בית החזה מחזיק בתוכו שני איברים, האחד מחזיק את תחושת העצמי משהו מאוד פנימי וייחודי והשני אחראי לקשר עם הסביבה החיצונית - הלב מושב הנשמה - לפי הרפואה הסינית מקור הרגשות שונים באיברים השונים, למשל כעס מקורו בכבד, פחד בכליות, עצב בריאות, בעוד שהלב הוא זה שמרגיש ומודע לרגשות. הלב משכן את האהבה, השמחה והחמלה ומחזיק את תחושת העצמי. והריאות שאחראיות לנשימה, למערכת החיסון והצ'י-המגן, וקשורות לעור, למעי הגס, ולרגשות של עצב, יגון, צער ואבל.


בתהליך הנשימה בשאיפה הסרעפת יורדת, השרירים הבין-צלעיים מתכווצים, הצלעות עולות ובית החזה מתרחב מה שיוצר תת לחץ בבית החזה ואוויר נשאב פנימה, ובנשיפה הסרעפת מרפה ועולה, השרירים הבין-צלעיים מרפים והצלעות יורדות, בית החזה מתכנס והאוויר נדחף החוצה.


השאיפה היא אקטיבית והנשיפה היא פאסיבית – השאיפה קורת בגלל כיווץ של שרירים שנגרם עקב גירוי עצבי והנשיפה קורת בשל הרפיית השרירים – העדר גירוי עצבי. ההבחנה הזו היא חשובה כדי להבין את עבודת הנשימה ואת הביטוי הרגשי, האנרגטי. המאמץ הוא בשאיפה אנחנו מכניסים אוויר ואנרגיה באופן אקטיבי והרפיה היא בנשיפה ובביטוי הרגשי והאנרגטי שאמור להיות משוחרר וחופשי.

כך במצב האידיאלי – דמיינו עולם בו אנו חופשיים להיות כפי שאנחנו, שואפים אוויר, אנרגיה ואהבה, כמה שאנחנו זקוקים, בלי לפחד שאין מספיק לאחר בלי להצטמצם על עצמנו, ונושפים ומבטאים את עצמנו בצורה חופשית ומשוחררת ללא ריסון, ללא מאמץ, ללא פחד.


בפוסט הקודם כתבתי על הסרעפת וההפרדה שהיא עושה בין חלל החזה וחלל הבטן, בין המודע ללא מודע. בית החזה נמצא בין הסרעפת לגרון ושייך לאזורים המודעים של הגוף בחלוקת גופנפש קלאסית. בית החזה עושה תנועה של התרחבות והתכנסות והאוויר והאנרגיה בבית החזה עושה תנועה של כניסה פנימה והתפשטות – מפנה מקום למה שעולה מהבטן והאגן מהלא-מודע מצד אחד, מצד שני האוויר והאנרגיה נספגת מבית החזה (ריאות ולב) ומתפשטת משם לשאר הגוף, זאת אומרת שהחזה מהווה גם מרחב של סוג מסויים של הזנה. ובתנועת ההתנכסות של בית החזה כשהאוויר יוצא מהגוף יש תנועה של אנרגיה כלפי מלא וגם תנועה של ביטוי עצמי אנרגטי ורגשי שעולה מחלל בית החזה לעבר הגרון. הגרון הוא השער שדרכו יעשה הביטוי אל העולם החיצון אם בבכי, בצעקה, בצחוק ובמילה. אם כך, בית החזה מהווה מרחב של ספיגה מצד אחד של אנרגיה, אהבה, מרחב שבוא דברים מן הלא מודע עוברים אל המודע, במרחב של בית החזה הלב שמחזיק את תחושת העצמי – נעשה מודע לרגשות שעולים.


המידה בה בית החזה מתרחב יכולה לספר לנו משהו על כמות האהבה שאנחנו מוכנים להכניס פנימה, משהו על האפשרות שלנו להיות בקשר עם תכנים מהלא מודע שלנו ומשהו על כמה מקום אנחנו נותנים לעצמי שלנו בתוכנו ובעולם. כמה ואיך בית החזה מתרוקן ומתכנס יכול לספר לנו על אופן הביטוי העצמי שלנו כמו הוא חופשי ומשוחרר או מרוסן. כמה אני מחזיק או מחזיקה את הרגשות בתוכי. כל הדברים האלה מתבטאים בדפוס הנשימה, בתנועה של בית החזה ביחס לכל המערכת.


כפי שהגוף והנשימה יכולים לספר לנו על דפוסים תוף נפשיים כך בעזרת הנשימה אנחנו יכולים אט אט בהדרגה להיות בקשר עם הדפוסים האלה ולאפשר עוד דרכים לביטוי עצמי, עוד דרכים להיות בעולם. עוד מרחב לעצמנו.




5 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page