על השיריון הגופני, מתח שרירי כרוני והנפש

לפני כמה ימים העלתי כאן פוסט שהתייחס לבוטוקס וההשפעה של שיתוק שרירי ההבעה על היחסים הבין אישיים שלנו ועל היחסים שלנו עם עצמנו.

בעקבות הפוסט הזה חשבתי שאולי זו הזדמנות להרחיב מעט על הנושא דרך הפריזמה של פסיכותרפיה גופנית.

אחד המושגים המרכזיים בפסיכותרפיה גופנית הוא השריון הגופני.

השריון מתייחס למתח שרירי כרוני באזורים מסויימים בגוף שגורם לגוף להיות מוחזק בתנוחה גופנית מסוימת וקבועה. למשל – בית חזה מכונס או "מנופח" על דרך קבע. השריון המתבטא במתח שרירי כרוני מגביל את התנועתיות באזור בגוף בו הוא נמצא. זה אומר שהנשימה באזור תהיה יותר שיטחית, וגם זרימת הדם והנוזלים, הפשייה, והשרירים, כולם יהיו מושפעים מהשריון.

על פניו זה נשמע שהמדובר רק במנח גוף, אבל בפסיכותרפיה גופנית ההפרדה בין הגוף לנפש היא סמנטית לצורך תקשורת. כאשר אנחנו מתבוננים בחזה המכונס, אנחנו חושבים מה זה אומר או איך זה משפיע על הנפש השוכנת בגוף הזה.

נחזור לתנועתיות.

אני זוכרת אי שם ב-2003 דיון בקורס מבוא לפסיכולוגיה על מה זה בריאות נפשית. השורה התחתונה היתה שבריאות נפשית מתבטאת בגמישות. כאשר אזור בגוף מקובע ויש בו פחות תנועתיות הוא מעיד על אזור בנפש שיש בו פחות תנועתיות. בעצם השריון הגופני הוא ביטוי למנגנון הגנה במונחים פסיכולוגיים. כלומר השריון שמגביל ומצמץ תנועה משמש את האדם כהגנה מפני חוויות קשות, רגשות קשים שבאופן לא מודע מאיימים על השרידות הנפשית.

בפסיכותרפיה הגופנית אנחנו עובדים עם השריון הזה, אם בהתבוננות, אם בתנועה, בדמיון או בנשימה כדי בהדרגה לאפשר תנועה היכן שאין תנועה. וכאשר אנחנו עושים את ההתערבויות הללו אנחנו מתבוננים על מה מתעורר, בנו נפשית, רגשית, מנטאלית.

לפי ווילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, השריון הגופני יכול להופיע בכמה אזורים בגוף. הוא קרא לאזורים אלה סגמנטים וכל אחד מהם קשור לשלבים התפתחותיים של הגוף והנפש. למשל בפוסט ההוא שכתבתי על בוטוקס, הבוטוקס משפיע על סגמנט העיניים, והסגמנט של הפה שקשור לגרון.

על כך בפוסט אחר.