במקום בו אנו נמצאים הכל קיים

אנחנו פונים לטיפול או לתרגול מסוים כשמשהו בחיים לא עובד לנו, או מתוך מצוקה וסבל.

משהו דוחף אותנו לזוז, לפתוח מסך ולעשות חיפוש, להרים טלפון, לכתוב הודעה. הדחף הזה לעשות תנועה מהיכן שאנחנו נמצאים נובע מתוך הפער הזה בין איפה שאנחנו נמצאים לאיפה שהיינו רוצים להיות.

ואז אנחנו מגיעים לטיפול או מגיעים לתרגול מסויים. ומתבקשים להיפגש דווקא עם הדבר שאותו אנחנו רוצים לשנות. שממנו אנחנו רוצים לזוז.

אנחנו מחפשים הסברים, הבנות ומתוכם דרכים ופתרונות שיעזרו לנו לזוז. לא להיות שבויים של הדבר הזה. אבל הפתרונות וההסברים אפילו זה שאני כותבת עכשיו הם לכל היותר מפת דרכים. הם לא הדרך עצמה. אפשר להתפלפל ולומר שהם חלק מהדרך עצמה, אבל הם לא החלק ה"מרכזי" בדרך, הם יכולים לנשוף רוח במפרשים שלנו כשרוחנו נופלת.

לפעמים אנחנו צועדים אלפי צעדים רק כדי להבין שמזמן הגענו. ולפעמים אנחנו מגיעים למקום חדש.

יש שיטות ודרכים שהן יותר קונקרטיות, יותר "אימוניות" שנותנות פתרונות מעשיים. אבל כשאנחנו נוגעים בעבודה רגשית ורוחנית, אין לנו ברירה אלא להתחיל ולהיפגש עם איפה שאנחנו נמצאים, כמו שאמרה פמה צ'ודרון – התחילו במקום בו אתם נמצאים.

במקום בו אנו נמצאים הכל קיים. ועדיין אנחנו נעים בעולם ונפגשים פנימית וחיצונית עם אירועים ואנשים בעצם כדי לחזור פנימה אל עצמנו, אל הדבר הפועם, הדבר המבקש, הדבר שיכול לפעמים לשהות עם חוויות ולפעמים לא מסוגל ומזיז אותנו, דוחף אותנו רק כדי למצוא משהו, אירוע או אדם שיעזרו לנו לחזור פנימה ולהיפגש. להתרחב, להכיר את עצמנו, יותר ויותר, ולמצוא חופש בתוך עצמנו, עם עצמנו וכך גם יותר ויותר עם העולם.

זה לא בהכרח אומר שהעולם ישתנה אבל אנחנו נשתנה והחוויה שלנו את העולם תשתנה.

פעם הייתי אופטימית יותר, האמנתי שכשאנחנו, האנושות תכיר את עצמה, תשתנה לטובה, כך בהתאמה גם העולם ישתנה לטובה. מאז קרו הרבה דברים. העולם לא נראה שהולך למקום יותר טוב, אבל הרבה מאוד אנשים מתקרבים אל עצמם, מכירים את עצמם, נזכרים במהות הרוחנית. אני עדיין רוצה להאמין שיהיה פה יותר טוב על האדמה הזו. ואולי הדברים פועלים בקצב הרבה יותר איטי.