פוסט שכתבתי לפני 8 שנים, הרבה לפני שהתחלתי את לימודי הפסיכותרפיה. הרבה מהידע כבר היה קיים בגוף מתוך שנים של תרגול מדיטציה, יוגה וצ'י-קונג. מאז הטכניקה השתכללה, הסקרנות נותרה והנאיבות התפוגגה. האמונה התחזקה והבנת המורכבות העמיקה. והדרך ממשיכה באותה דרך - הקמט שחושף את האנושיות יש לי קמט בין הגבות. יש לי גם קמטים בזויות העיניים. אבל הקמט ההוא בין הגבות הוא חושף אותי. הוא מראה שאני אנושית, שאני לא מושלמת ושכנראה אני עדיין מנסה לשלוט בחיים. הוא לא תמיד היה שם. אני מניחה שבאיזשהו

בהתמודדות עם מצבים רגשיים מורכבים אפשר לראות שיש שתי נטיות מרכזיות, נטייה אחת היא להרחיק את החוויה מעצמי, לדחות אותה, והנטייה השניה בהזדהות עמוקה עם החוויה ובקיצון אפילו סוג של טביעה בתוך החוויה. יש חשיבות ליכולת לעבוד עם שתי הנטיות הללו - מצד אחד, להבין את המצב כ״שלנו״. כלומר להסכים להיות מזוהים איתו, להרגיש אותו, לחוות, ולהתמסר אליו. ומצד שני, להבין אותו גם כ״לא שלנו״. למשל כהעברה בין־דורית, חוויה שאנחנו נושאים עבור ההורים או השושלת שלנו, דפוס שעובר דרכנו, או אפילו כקארמה.

נו אז מה זה הדבר הזה שכתבת, ״לבנות את הכלי כדי להכיל יותר אור.” זה נשמע כמו משפט כזה יפה, להכיל יותר אור אבל למה את מתכוונת? ואת בכלל פסיכותרפיסטית גופנית אז מה אור עכשיו? אוקי, אז אם אנחנו מסתכלות על המשפט הזה מפרספקטיבה של פסיכותרפיה גופנית, הכוונה להיות מסוגלת לחוות טווח רחב יותר של חוויות מבלי להתפרק. אם החוויה מפרקת אותך הכלי, כלומר המבנה הנפשי לא מתפתח. קשה להסביר חוויה נפשית-גופנית במילים. את עלולה לחוש את עצמך מתפרקת לרגעים, אך אם את נוכחת בתוך התפרקות, או אם הנוכחות