״הכי חשוך לפני עלות השחר״
״קשה כי את.ה בעלייה״
"שני צעדים קדימה אחד אחורה.."
מכירים את הביטויים האלה?
אני לצערי לא חובבת של הביטויים האלה.
בעיקר כי יש בהם הבטחה מסויימת וכיוון שאני טיפוס ספקן.. בקיצור הבנתם.
אבל.. יש משהו בביטויים האלה. מה שנקרא מה שנקרא רגרסיה בשרות ההתקדמות..
רגרסיה בגדול זה לא משהו שאנחנו אוהבים לחוות. בתרבות שמסתכלת קדימה ושואפת לקידמה, טכנולוגיה, מהירות והשגים נסיגה והאטה הם כמעט טאבו.
אבל כמו שבודהה אמר "בחיים יש סבל" (יש מצב שהוא אמר שהחיים הם סבל) ואנחנו נעשה כמעט הכל כדי להימנע מסבל וכאב...
אדם שמגיע.ה לטיפול מגיע.ה כדי לחוות הקלה מכאב וסבל שהוא חווה.
אנחנו המטפלים קוראים לזה סימפטומים ומחפשים את המקור, את השורש, את הגורם, הפיתול, הסטגנציה, ההדחקות, ההגנות, האמונות המגבילות מהם מתפתחים הסמפטומים.
זה יכול להתבטא בכאבים בגוף, זה יכול להיות בדיכאון או דיכדוך, עייפות, מצבי רוח תנודתיים, חוסר ביטחון, התמודדות עם הגשמה עצמית, שינויים תעסוקתיים, התמודדויות במערכות יחסים ועוד ועוד.
כל כאב כזה דורש התבוננות, מצריך מפגש, והמפגש עצמו הרבה פעמים כואב אפילו יותר מהסימפטום, מהכאב איתו באנו לטיפול. עוצמת הכאב יכולה להיות מאוד מפחידה. בעיקר אם אנחנו שנים עסוקים בלהימנע מלפגוש.
אמר הלינגר, אנחנו לא יכולים להתקדם מהר יותר מהחלק הכי איטי שלנו. זאת אומרת לא משנה כמה נרוץ קדימה להשיג עוד - כסף, יוקרה, נכסים, מעמד אם לא נטפל בדבר הזה שאנחנו לא רוצים להסתכל עליו, שנגרר שם מאחורי הגב שלנו, או חבוי בתוך הבטן – הגב והבטן, שני מקומות שאנחנו נוטים להחביא בהם כאבים ופחדים, מה שנקרא הקארמה תמיד תבוא לנשוך אותנו בתחת.
אני מכירה הרבה אנשים שחיים ברווחה כלכלית והם אנשים מאוד לא מאושרים שלא אוהבים את החים שלהם. לעומתם אנשים שחיים באתגר כלכלי (הסבל שלהם נמצא במקום אחר) ואוהבים את החיים שלהם. סתם דוגמא הקטע של הכסף. כי זה מאוד קונקרטי.
אז אנחנו שמים את האשמה על – הכסף שאין, או האדם שאנחנו חיים איתו, או על הבוס, או על התקופה בה אנחנו חיים, על המדינה, על הממשלה, וכו. רובנו לא מסתכלים פנימה לתוך עצמנו, או לאחור על מה שקרה לנו שעיצב את החיים שלנו והאישיות שלנו כפי שהם היום.
לא מדובר כאן באשמה, חשוב לומר. אשמה או האשמה היא גם דרך לא לפגוש את הכאב. כי אם מישהו אחר אשם האחריות לתיקון היא אליו, ואם אנחנו מאשימים את עצמנו אנחנו תקועים בכאב של האשמה.
אבל למה לפגוש לעזאזל את הכאב? לא באתי אליך לכאוב עוד. באתי להקל על הכאב.
נכון. אבל בכאב הזה יש למידה, הרבה מאוד סוגים של למידה. למידה על מי אנחנו, למידה על מה אנחנו לא, היזכרות באירועיים בחיים שעיצבו אותנו, קליפות שאנחנו יכולים להשיל, חוזקות, משאבים ומתנות שיש לנו. הלמידה שמחשלת אותנו. הלמידה הזו מרככת אותנו, מזככת אותנו.
כן, כל הדברים יחד. הלמידה הזו מחברת אותנו לעמוד השדרה שלנו, לאדמה שלנו, ללב שלנו, לראיה צלולה, ללב חומל ואוהב, ליציבות פנימית.
אז אל פחד. הכאב לא יהרוג אותנו. אל פחד, אתה ואת לא לבד.
אנחנו ביחד במסע הזה.
אני מדברת על מסע נשימה בשילוב פרחי באך.
אפשר לגעת בלב, בקרביים, כדאי לגעת, וזה בטוח לגעת. זה יכאב? יכול להיות. אבל אחרי הכאב הזה או לצידו או בתוכו יש חופש.
