לתאים בגוף שלנו יש זיכרון של אור, של תדר מסוים. זה כמו חתימה אנרגטית בתוך התא.
כשאנחנו נחשפים לאור טבעי התאים ולכן גם אנחנו ברמה לא מודעת נזכרים במקור, באור.
שזה תדר, זה האור הנראה והלא נראה, זה שקט, זה מרחב, זה צלילות, זה אהבה ללא תנאי.
בצ׳י-קונג אנחנו מדמיינים עמוד של אור או כדור של אור בתוך הגוף שלנו או במרכזי אנרגיה שונים.
השימוש בדימיון נועד לקרב או לחבר אותנו באופן ישיר לאור שבתוכנו, לניצוץ הנשמה, לניצוץ האלוהי הנצחי שבנו.
עם הזמן ככל שאנחנו מתרגלים ומתקרבים פנימה, ככל שאנחנו מבססים ומעמיקים את החיבור שלנו עם הניצוץ הזה, אנחנו נזדקק פחות להשתמש בדימיון ונוכל פשוט להתחבר אל אותו אור פנימי, אותו ניצוץ.
זה יכול להתבטא בדרכים רבות - אינטואיציה, חוויה של מרחב עצום, של שקט, שלווה עמוקה או דממה, או פשוט ידיעה. ידיעת האמת או מה שנכון עבורנו לעשות עכשיו.
על דרך השלילה, זה מקום בו איננו חווים קונפליקט או חיכוך או הדחיסות שאנחנו הרבה פעמים חווים ביומיום שלנו מול עם העולם.
אז ההזמנה היא למצוא רגעים במהלך היום ופשוט לחשוף את עיניים שלנו, את האישונים שלנו למקור אור טבעי. שעות הזריחה והשקיעה הן שעות טובות, אבל כל שעה ביום יכולה להתאים כשהאור מגיע בזווית המתאימה. חשוב שזה יהיה אור טבעי ופשוט להיות בכוונה לקלוט, לחוש, להפנים, לעורר להיזכר באור שבפנים שהוא תמיד קיים שם.
המורה שלי לצ׳י-קונג מאסטר מינג טונג גו היה משתמש במושג שנקרא co-creating, יצירה משותפת זאת אומרת שכשאנחנו מפנים את כוונת הלב שלנו הדבר הזה שהוא קיים ברמת הפוטנציאל מתעורר לחיים וכמו נברא כל פעם מחדש.
במהלך היום הרבה פעמים מחשבות או רגשות קשים כמו מכסים את הניצוץ ואת היכולת שלנו להיות איתו בקשר. ואז ההזמנה היא להשקטה, לשהייה בתוך העננה של המחשבות או הגלים של הרגש, לעצור לרגע את ההזדהות שלנו איתם ולאפשר לקרן של אור לחדור בין העננים, מבעד לגלים ולאפשר לנו שם בהירות, פרספקטיבה ואולי אפילו ידיעה של מה נכון לנו עכשיו.
אור.
הוא לא רק האור הנראה.
הגוף שלנו נזכר במשהו.
אפשר להתכוון ולהיות עם הדבר הזה שמתעורר בנו.
