מכירים את חידת הזן - אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?
ואם תינוקת בוכה ואף אחד לא שמע, האם התינוקת בכתה? השמיעה קול? תחשבו על תינוק או תינוקת קטנטנים חסרי ישע, בוכים, צורחים. אולי כואבת לה הבטן, אולי היא רעבה, אולי היא מתגעגעת לאמא, ואמא לא נמצאת.. התינוקת בשביל ההישרדות שלה קוברת את הזעקה שלה בתוך הגוף ונרדמת מותשת. אלו שני מצבים של מערכת העצבים שנחקקים בגוף כחוויה טראומתית. חוויה שאי אפשר היה להכיל אותה. בפוסט הקודם כתבתי על האפשרות להירפא כאן ועכשיו, ועל כך שמערכת העצבים שלנו חווה את הזמן כלא ליניארי, אם יש טראומה בגוף והיא מופעלת, מערכת העצבים חוויה את הטראומה כאילו היא קורית עכשיו. אז איך לרפא את הסדק שבגוף? בתרבויות ילידיות ישנם שני טקסים או מנהגים סביב לידה שמאוד מזכירים אחד את השני. האחד הוא מנהג שנקרא עיטוף – בו עוטפים את התינוק או התינוקת שרק נולדו בבד כך שכאשר הם נעים הגוף שלהם מרגיש את ההתנגדות של הבד, קצת מזכיר את הרחם שנותן לתינוק הכלה וגבולות. העיטוף עוזר לתינוק לעבור בצורה יותר רכה מהרחם לעולם שמחוץ לרחם. טקס נוסף נקרא טקס סגירת עצמות, זהו טקס שנארך לנשים אחרי לידה בו עוטפים וקושרים את האישה בכל גופה וכך מחזירים לה חוויה של קו אמצע בגוף, חוויה של עיטוף, גבולות והכלה אחרי הלידה שיכולה להיות חוויה מפרקת. אני מוצאת שהשימוש בשני המנהגים האלה על נשים ואנשים שחוו טראומה סביב גילאי הינקות אבל לא רק, גם חוויות אחרות שקבורות בגוף, תוך כדי תקשורת ושילוב של מגע תומך, עוזרות לבן אדם להיות עם תחושות גוף שקשה לו או לה להכיל. חזרה שוב ושוב על הטקס והטמעת התחושה הגופנית של הכלה, קו אמצע, וגבולות עוזרת להיות עם תחושות גוף קשות שבעת הטראומה הרגשנו שהכאב או הרגש יפלחו את הנפש והגוף. כך בעת העיטוף וקשירה, הרגש או העצב שהיה תקוע בגוף יכול לסיים את המעגל שלו בהדרגה והטראומה יכולה להתרפא ומערכת העצבים שלנו יכולה לחזור לאיזון.
יכולות הריפוי שלנו הן מדהימות. ויש אור בקצה המנהרה.
