לפני שבוע שיתפתי כאן בחוויה משמעותית מסשן נשימה מעגלית.
השיתוף הזה קיבל הרבה תגובות תומכות ומשתתפות וגם הביא איתו פניות לחוות סשן נשימה או להשתתף במסע נשימה.
אני רוצה רגע להתעכב על התופעה שבה אנחנו (גם אני) שמים את תשומת הלב שלנו על הדבר הבולט, הדרמטי, שתופס את העין והלב. כמו הסשן ההוא ששיתפתי.
החוויה הזו שהיא באמת משמעותית וקטרטית ומשיבה חלקים אבודים אל הלב, יש לנו כמיהה חזקה אליה. הרבו לפניי לדבר על תרבות האינסטנט כך שלא ארחיב אליה. ובכל זאת, חשוב לציין שלחוויות עומק, תמיד קודם תהליך.
אפשר לומר שכל החיים קדמו להן, כל ניסיון החיים והחכמה שנצברה, וזה נכון. אך קדמו לה גם תהליכי נשימה קודמים ותהליכים טיפוליים קודמים. לעיתים רחוקות חווית עומק כזו קורית בסשן יחיד. ואם זה קורה מדובר במצב בו האדם כבר מוכן ובשל או שהאדם מיומן כבר בנשימה מעגלית, עבר תהליכים טיפוליים, ומרגיש מאוד בטוח במרחב, בעצמו ועם המנחה.
כמובן שיש יוצאים מהכלל. תמיד יש יוצאים מהכלל.
אבל אני יכולה לומר שמה שהפך את החוויה הזו שתיארתי למשל לחוויה קטרטית לא טראומטית היא שזה היה חלק מתהליך, והקרקע אצלי הייתה מאוד מוכנה ויציבה כדי להיות גם עם ההדים של החוויה.
ויש הדים.
הרבה פעמים יום-יומיים ואפילו שלושה אחרי סשן משמעותי יכולים להיות עוד גלים של רגש, כאב, עצב, כעס. לכן חשוב כשאנחנו באים לעבודת נשימה, לבוא עם מוכנות לתהליך, גם של מספר מפגשים כדי לבנות לעצמנו את את תחושת הביטחון והאמון בנשימה, בעצמנו, במנחה, וגם להבין שהעבודה ממשיכה גם מחוץ לסשן בימים שלאחר מכן.
כבר כתבתי כאן בעבר על רתיעה שיש לאנשים כשהם שומעים על ריברסינג (לכן בין היתר אני בוחרת לקרוא לה נשימה מעגלית) הרתיעה הזו מבוססת על הרבה מקרים שאנשים נפתח להם משהו חזק מידי, מהר מיד, בתוך הסשן (הרבה פעמים זה קרוה בפסטיבלים, אבל לא רק) ולא היה איתם מישהו אחר כך להחזיק ולעבד את החוויה.
לכן אני חוזרת ומזכירה את זה, חשובה המשכיות, חשוב התהליך, חשובה ההדרגה, חשוב הקצב.
