בנשימה מעגלית (שנקראת גם ריברסינג) אנחנו מעמיקים את הנשימה אל האגן, הבטן ובית החזה, משווים ומחברים שאיפה ונשיפה.
הנשימה הזו שהיא מאוד שונה מהנשימה הרגילה שלנו מתחילה להניע את האנרגיה בגוף שלנו, ובהדרגה ככל שאנחנו מעמיקים אל תוך סשן הנשימה המודעות שלנו משתנה ואנחנו נכנסים למצב דומה למדיטציה, יש שיגידו שהמוח עובר לגלי אלפא, באופן אישי לא בדקתי את זה. החושים מתחדדים הרבה פעמים, ומשהו בתוכנו מתחיל לזוז.
הגוף שלנו מחזיק את הפגיעות שעברנו מרגע שנולדנו ואפילו מלפני. כשאנחנו חווים פגיעה הגוף מתכווץ ואנחנו מצמצמים או עוצרים נשימה, והגוף שלנו נושא את הזיכרון הזה. יש פגיעות שמשתחררות מהגוף, יש פגיעות שמשתחררות באופן חלקי ויש פגיעות נשארות ונחקקות בגוף ממש כמו צלקת. הזיכרון של הפגיעות יכול להתבטא ככיווץ כרוני או רפיון של אזורים בגוף, הוא יכול להתבטא באזור שחוסר תחושה או רגישות יתר, כפגיעה בדפוס הנשימה הטבעית ועוד.
כשאנחנו מסתכלים על תינוק בריא שרק נולד, הנשימה שלו תראה כמו גל והוא משתמש בכל מיכל הנשימה שלו – מקרקעית האגן, הבטן ועד בית החזה. דפוס הנשימה הזו נפגע כמעט אצל כולנו במידה כזו או אחרת. הכיווץ הכרוני או הרפיון, העליה או הירידה בתחושה, צמצום הנשימה אלו מנגנוני הגנה גוף-נפשיים שנועדו להגן עלינו ונשארו גם כשהאיום חלף. כשאנחנו מתחילים לנשום הדבר הראשון לפני שנפגוש את הפגיעה עצמה זה את מנגנוני ההגנה שלנו.
לכן הרבה פעמים בסשנים ראשונים עולה הרבה ביקורת, או עצבנות, או שהנושם או הנושמת נרדמים או נעלמים, זה לא דבר רע, או טוב, זה פשוט ההגנה שלנו. גם ההגנה יכולה לספר לנו הרבה על עצמנו. על איך למדנו לשרוד ומול מי, למה ואיך. כל התכנים האלה עולים מפגש עם הגוף, עם התחושות, עם הרגשות שעולים, עם המחשבות וההבנות.
עם הזמן ועם הביטחון והאמון שנוצר, בין הנושמ.ת לעצמה, ובחדר בין הנושמ.ת למטפל.ת דפוסי ההגנה הללו מרפים והתכנים היותר עמוקים מתחילים לעלות. אני זוכרת שהתחלתי לנשום וכל דבר בחדר הפריע לי. עלתה בי המון ביקורת, זה היה הדפוס. עם הזמן הרגשתי יותר ביטחון הכרתי את עצמי, את הנשימה שלי, את החדר את המנחה, ולא הייתי זקוקה לכל הביקורת הזו, ויכולתי להיכנס עוד ועוד פנימה.
יש אנשים שכשהם נושמים זה כמו טיפטוף של מים על סלע. לוקח להם הרבה זמן להרגיש בטוחים כדי לפגוש את עצמם בצורה עמוקה.
יש אנשים שזה כמו מעיין נובע, יש אנשים שזה כמו סכר שמורם והכל גועש ושוצף.
ויש גם זמנים שאנחנו עצמנו משתנים, פעם אנחנו סלע, פעם אנחנו מעיין, או נחל, פעם אנחנו הר שוצף. בגלל שאנחנו יצורים מורכבים, עם היסטוריה.
הזמן הוא אלמנט משמעותי כאן.
בנשימה מעגלית לרצון שלנו אין יותר מידי משמעות, מה אנחנו רוצים לפגוש, מה אנחנו רוצים לשחרר, לפעמים יש סינכרון, ובהחלט אפשר לכוון, אבל בחוויה שלי, הלא מודע הגופני שלנו ישחרר למודעות את מה שאנחנו בשלים לפגוש ולא שניה לפני זה.
לכן זה תהליך כזה קסום בעיניי. הריפוי בנשימה מעגלית הוא גופני, נפשי ואנרגטי. אני מאוד אוהבת לעבוד עם הנשימה והגוף, הרבה פעמים זה חוסך הרבה מילים והסברים. ולפעמים אנחנו צריכים את העיבוד הנוסף בשיח שעוזר לנו להבין עוד משהו על מה שעלה בנו.
