אני חונה את האוטו על המדרכה ליד הגן, מתכננת מעבר זריז הבוקר בין גן לעבודה. אני מכבה את המנוע, עומר- "אמא מה קורה כשאנחנו מתים?" היד שלי עוד על המפתח אני משתהה, שתי מחשבות צמודות זו אל זו עוברות במוחי, "זה כמו קטע מתוך סרט", ו-תעני לה תשובת אמת בגובה העיניים מבלי ליפות ומבלי להקטין אותה, את עומר.. "אהה... הגוף שלנו מפסק לעבוד (בכל זאת יצא לי מיופה, אבל עוד רגע ועומר תניח את הדברים במקומם) והנשמה ממשיכה לאהוב ולראות" אני מחווה עם היד על הלב והראש. עומר פורסת ידיים לצדדים – " הגוף שלנו מתפרק?" (שואלת בביטחון מלא, ללא רעד כלל) כן בוביק, (אני מרגישה איזו התרחבות בתוכי על כך שזה לא מפחיד אותה בכלל) ומה שבתוכנו שאוהב ממשיך לנצח וחוזר אל הבורא. עומר ממשיכה –"הפנים נשארות וממשיכים לדבר?" – מצחקקת לה. אני לוקחת את זה כהבנה שהנשמה ממשיכה וממלמלת משהו על כן.. מוציאה את המפתח מהסוויצ'. יוצאות מהאוטו, נכנסות לגן ומתחילות עוד יום רגיל לחלוטין. *** אתמול עומר הייתה אצל סבתא ואני העברתי אחה"צ שלם לבדי. מה עשיתי? קראתי ספר על הספה, נמנמתי ואכלתי. הרגשתי כבת האדם. בשלב מסויים שאלתי את עצמי אם זה בסדר שאני לא עושה שום דבר כדי לקדם את העסק, לקדם את עצמי, ועניתי לעצמי שזה לא משנה אם זה בסדר או לא, כי כל כך הרבה זמן לא עשיתי עם עצמי משהו לא יצרני, ולא יצירתי ושמותר לי ממש ממש מותר לי לנוח ולא לדאוג. רק בשביל התובנה הזו והמתנה הזו שנתתי לעצמי, לנוח, לקרוא ספר בינוני ולנמנם באמצע היום, בלי להלקות את עצמי או להרגיש אשמה, רק בשביל זה, זה היה שווה. *** בתור ילדה ונערה חונכתי לתועלתנות, בצורה עקיפה חונכתי לפרפקציוניזם. בקיבוץ הכל בינוני, וכיוון שמבחינה רגשית ורוחנית עברתי דיכוי עמוק בקיבוץ, בהתבגרי לאחר שהוקעתי על-ידי החברה בחרתי בהוקעה עצמית. פרפקציוניזם, תחרותיות, והשגיות היו הדרכים שלי להצטיין ולהיות אחרת מכולם כמעט בכל דרך אפשרית בנטייה המינית שלי, בבחירה המקצועית שלי, במעמד החברתי. כל כך נטשתי את בני כיתתי, את הנערים והנערות שהיו איתי בבית הילדים ובבית הספר, כל כך נטשתי ותיעבתי את כל מה ומי שקשור לבני אנוש רעים שמתאכזרים ומתעללים שלמדתי לנטוש חלקים בעצמי. נוצרה מחיצה בתוכי, וכל מה שהיה קצת קרוב לחוויה אנושית או שלא הסכמתי לחוות אותו, או שחוויתי אותו עם עירבול של אשמה, בושה והלקאה עצמית. *** מצאתי את אומנות המחול וההבעה, מצאתי את המדיטציה ועולמות הרוח. שאפתי למעלה, גבוה, יותר מאור, יותר טהור, יותר נקי. הסרתי עוד ועוד שכבות. הלכתי הרחק הרחק החוצה מתוכי אל הנצח שלמעלה. רק כדי למצוא את הבורא ולגלות שאני לא מסוגלת לחזור אליו כי אני מלאה בזעם עליו ולא מסוגלת לסלוח לו על כל מה שנשמתי עברה. נאלצתי לצלול חזרה פנימה אל ליבי הדואב, אל נהרות של יגון, אל ביצות של אבל ודיכאון, אל אגמים של עצב כדי למצוא את הבורא שבתוכי, כדי למצוא אהבה ללא תנאי, לעצמי. זה התרגול שלי עכשיו, אהבה ללא תנאי לעצמי, זהו. אני לא דורשת מעצמי לסלוח. רק אהבה. זו הרפואה שלי. זו הרפואה שלנו. להיות בטוב, להיות באהבה, להיות ב-אמת. את זה אני מעבירה בשיעורים ובטיפולים, בתנועה, במגע, בשיחה, בשילוב של פרחי באך ועבודה אנרגטית. אם זה מדבר אליך, אם גם את או אתה מחפשים משהו שמרגיש אמת בימים האלה שכל כך מלאים בחוסר ודאות ובלבול, מוזמנים ליצור איתי קשר ויחד נתחבר אל המקור.
