לפעמים אנחנו פשוט חכמים מדי - על חשיבה וידע במסגרת טיפול בפסיכותרפיה גופנית

לפעמים אנשים מגיעים לטיפול בפסיכותרפיה גופנית ומספרים את הסיפור שלהם ואני שומעת באופן בו הם מספרים שהם כבר היו בטיפול. הם יודעים לספר מה קרה להם. ולמה הם חווים את הקושי שבגללו הם הגיעו.

אך הידיעה לא משחררת את הבן אדם.

הידיעה שאני ככה בגלל שקרה לי ככה וככה, או שיש לי תפיסה מסוימת של עצמי או של העולם בגלל שקרה לי ככה וככה ואני מבין שהאמונה הזו היא לא האמת.

ההבנה לא פותרת את העניין.

בשנים האחרונות המודעות לבריאות הנפש, להתפתחות הנפש, להשפעת הילדות ואירועים מסוימים על הנפש גדלה מאוד. המודעות הזו מבורכת. כשאני מקשיבה לאנשים צעירים בגילאי 20-30 השיח שלהם על הנפש הרבה יותר מפותח מהשיח שהיה לפני 20 שנה, אפילו לפני 10 שנים.

ועדיין עם כל הכבוד למודעות, אנשים תקועים באותו סיפור, ובאותם קשיים שנים.

הסיבה לכך היא שהבעיה, או הסיפור נפתרו רק ברמת ההבנה והמחשבה. אך ביומיום אנחנו מונעים לא רק מהחלק המודע והרציונלי, החלק שיודע להסביר למה עשיתי או הגבתי באופן מסוים. ביומיום אנחנו מונעים בעיקר מחלקים לא מודעים שרשומים בגוף שלנו. הגוף והנפש שלובים זה בזה, הם שני ביטויים שונים של אותה מהות.

כדי "לפתור" קושי מסוים אנחנו מבינים אותו ברמה המודעת, כדי שנוכל לפרום את הסיפור, אבל הקשרים שאנחנו פורמים צריכים להיפרם גם ברמה החוויתית.

כאן נכנסת הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית לתמונה.

בפסיכותרפיה הגופנית אנחנו מקשיבים לסיפור אבל גם ואולי בעיקר לחוויה של הגוף. למה שלא מסופר, לא מדובר, מה שאי אפשר לתמלל, מי שנשאר מחוץ לתמונה.

הגוף שלנו הוא הלא מודע, הגוף הוא הילד הפנימי, הוא מחזיק את החוויות הלא מעוכלות. הגוף שלנו מגן עלינו מפני חוויות נפשיות בלתי נסבלות והוא יעשה הכל כדי שלא נרגיש אותן. משום שהחוויה הזו שלא ניתן לתמלל היתה יותר מידי, היתה מסוכנת להישרדות הנפש.

חוויות כאלה נחקקו בגוף בדרך כלל כשאנחנו לבד, כשאין מישהו איתנו שיעזור לנו ויתמוך בנו. לפעמים מי שאיתנו הוא הגורם לחוויה הקשה.

כשאנחנו לבד הדרך שלנו לשרוד נפשית, היא לא להרגיש את אותה חוויה מסוכנת. לנפש יש הרבה מנגנונים ודרכים לא להרגיש. לפצל, להדחיק, להכחיש, להסביר. כל חוויה שהיה לנו מסוכן להרגיש תיחקק בגוף כסכנה. אם היה אסור לכעוס בבית, כעס יהיה מסוכן, אם היה אסור להיות עצוב, כי ההורים לא יכלו להתמודד, לא ארגיש עצב.

ואז כשהבן אדם מגיע לטיפול במצב שהוא כבר מבין את הסיפור, ובמפגש אנחנו מדברים אבל אין מגע רגשי חוויתי מוחשי עם החוויה אנחנו נפנה לגוף.

אנחנו פונים לגוף כי שם מאוחסנת החוויה, כי שם אפשר לעשות תנועה שהיא מעבר לידיעה. תנועה שיכולה להוות שינוי בחוויה של האדם בעולם.

זה יותר מורכב ממה שזה נשמע, והעבודה נעשית באופן הדרגתי ועדין.

לעכל מנות קטנות של חוויה.

אט אט נפרמים הקשרים שמגבילים את התנועה לצד הירקמות של מרקם בטוח, גמיש שתומך בתנועה ומאפשר לשקם תנועה חסרה.