איך יודעים אם הגיע הזמן לעזוב ולהתחיל משהו חדש, או שדווקא יש עוד משהו שצריך להתגלות כאן? בתחילת דרכי המקצועית הייתי רקדנית מחול עכשווי. 8 שעות בסטודיו, יום-יום, תהליכים יצירתיים, חזרות, הופעות בארץ ובעולם. מפרספקטיבה של היום אפשר לומר שהתקופה הזו היתה תקופה של מחקר המצולות, והגבהים, השיאים הקתרטיים, הניאוניסים, האדוות, והגלים של ביטוי רגש בגוף ותנועה. בשלב מסוים לאורך התקופה הזו התחלתי לתרגל מדיטציית ויפאסנה ובהמשך גם יוגה. עשר שנים קדימה עם כמה הכשרות ותעודות בכיס אני מלמדת

נגיד ויש משהו שאת רוצה לעשות בחיים. נלך על מילה גדולה - להגשים משהו. לצאת עם איזה שיעור, מוצר, סדנא, לכתוב עבודת גמר… וזה לא קורה. בואי נדייק את זה, בנתיים זה לא קורה. החיים, השגרה, הילדים, מתחים לוקחים לך את האנרגיה ובשארית הזמן שנותר לך את מצליחה לעשות משהו קטן, או אפילו לא לעשות, רק לחשוב על זה לדמיין את זה, לחלום את זה. ואז מגיע הקול הזה, השופט שאומר לך שאיזה גרועה את ושאת לא מזיזה כלום וככה לא יקרה כלום. אם תצליחי לתפוס אותו את הקול הזה ולהגיד לו תשמע, במסגרת התנאים הנוכ

פוסט שכתבתי לפני 8 שנים, הרבה לפני שהתחלתי את לימודי הפסיכותרפיה. הרבה מהידע כבר היה קיים בגוף מתוך שנים של תרגול מדיטציה, יוגה וצ'י-קונג. מאז הטכניקה השתכללה, הסקרנות נותרה והנאיבות התפוגגה. האמונה התחזקה והבנת המורכבות העמיקה. והדרך ממשיכה באותה דרך - הקמט שחושף את האנושיות יש לי קמט בין הגבות. יש לי גם קמטים בזויות העיניים. אבל הקמט ההוא בין הגבות הוא חושף אותי. הוא מראה שאני אנושית, שאני לא מושלמת ושכנראה אני עדיין מנסה לשלוט בחיים. הוא לא תמיד היה שם. אני מניחה שבאיזשהו