בהתמודדות עם מצבים רגשיים מורכבים אפשר לראות שיש שתי נטיות מרכזיות, נטייה אחת היא להרחיק את החוויה מעצמי, לדחות אותה, והנטייה השניה בהזדהות עמוקה עם החוויה ובקיצון אפילו סוג של טביעה בתוך החוויה. יש חשיבות ליכולת לעבוד עם שתי הנטיות הללו - מצד אחד, להבין את המצב כ״שלנו״. כלומר להסכים להיות מזוהים איתו, להרגיש אותו, לחוות, ולהתמסר אליו. ומצד שני, להבין אותו גם כ״לא שלנו״. למשל כהעברה בין־דורית, חוויה שאנחנו נושאים עבור ההורים או השושלת שלנו, דפוס שעובר דרכנו, או אפילו כקארמה.

נו אז מה זה הדבר הזה שכתבת, ״לבנות את הכלי כדי להכיל יותר אור.” זה נשמע כמו משפט כזה יפה, להכיל יותר אור אבל למה את מתכוונת? ואת בכלל פסיכותרפיסטית גופנית אז מה אור עכשיו? אוקי, אז אם אנחנו מסתכלות על המשפט הזה מפרספקטיבה של פסיכותרפיה גופנית, הכוונה להיות מסוגלת לחוות טווח רחב יותר של חוויות מבלי להתפרק. אם החוויה מפרקת אותך הכלי, כלומר המבנה הנפשי לא מתפתח. קשה להסביר חוויה נפשית-גופנית במילים. את עלולה לחוש את עצמך מתפרקת לרגעים, אך אם את נוכחת בתוך התפרקות, או אם הנוכחות

השבוע הגעתי ללמד באחד מהמקומות בהם אני מלמדת - שיעור ראשון בסטודיו אחרי המלחמה (זוכרים שהייתה כאן מלחמה לפני רגע?). היו מעט משתתפות, חלק עדיין לא יוצאות מהבתים, חלק יצאו לאיזו הרצאה וטיול. ככה זה גיל הזהב בימינו, הם מאוד עסוקים. בקיצור. קצת התבאסתי, שלא לומר נפלו פניי. הרגשתי שהשיעור כבד, שאני כבדה. המשכתי להעביר את השיעור ונתתי לעצמי להרגיש את הכבדות הזו ומהר מאוד הכבדות שהרגשה כמשהו גופני-אנרגטי הפכה לרגש על המנעד שבין עצבות ליאוש. ברגע שהתחושה הזו הפכה לרגש מובהק יותר (קוד