מתי פעם אחרונה למדת משהו חדש? משהו ששינה לך את החיים בצורה עמוקה? אני לא מתכוונת לעוד ידע, לעוד פרטים לגבי העולם. מתי למדת לאחרונה משהו חווייתי שפועל בך שלא ידעת עליו? למשל.. שאת מחזיקה רגשות בתוך האגן שלך. למשל.. שכשאת מתרכזת את מכווצת את הלסת שלך. למשל שהסרעפת שלך מחזיקה אגם של עצב.. מתי למדת לאחרונה משהו על הגוף-נפש שלך בצורה כזו עמוקה, כזו ישירה שזה גרם לך להסתכל על עצמך אחרת או להבין משהו שניהל אותך במשך שנים? רמז.. קרוב לוודאי שזה לא היה מול המסך. קרוב לוודאי שברגע הגילוי, היית עם עצמך בתוך הגוף שלך, ואני מנחשת שגם הייתה שם איזושהי תנועה, של נשימה, של התבוננות, של הגוף. היה שם קשר וקשב.
ברגע זה, איך הכתפיים שלך?
את מרגישה את התמיכה שהגוף שלך מקבל מהאדמה? ממושב הכיסא או הספה?
עוצמת ההתניה של לחפש בחוץ כה חזקה. במשך שנים חיפשתי בחוץ וההרגל של ללמוד עוד שיטה, ועוד דרך, ועוד תרגיל, ועוד טיפול כשבסוף למעשה גם היום כשאני מתפתה לחפש בחוץ, אני תמיד מגלה שהתשובות לאיכות החיים שלי, המקור לאהבה, ולריפוי תמיד נמצא בתוכי. או בתוך הגוף, בעצם המוכנות לפגוש את הגוף ולהיות איתו בקשר, עם מה שרוחש בו, קורה בו, עם מה שמבקש את תשומת ליבי. או שהתשובות היו מתוכי, מתוך המרחב של השקט. כשרגע הקשבתי לשקט שבין כל הקולות התשובה הייתה שם. כמו ידיעה, אינטואיציה. פשוט חלק בתוכי ידע מה נכון לי. העולם שלנו כל כך מהיר ורועש ומושך אותנו החוצה כל הזמן. אני יודעת שאני לא אומרת כאן משהו חדש, זה לא אומר שזה לא נכון. אנחנו מוצפות ומוצפים כל הזמן באינפורמציה, לא פשוט להשקיט, לא פשוט להיכנס פנימה כשחונכנו להקשיב החוצה. אני מזמינה אותך ברגע הזה. לעצור לרגע. לנשום נשימה עמוקה, להרגיש את התמיכה המתמשכת של החומר. כן, הגוף הוא תמיכה, הוא תומך את הרוח, נותן לה בית. להרגיש את הגוף שלך שנושא אותך בתוכו, להרגיש את המושב עליו את יושבת עכשיו, ופשוט להיות בקשר עם הגוף, עם הנשימה, להיות בקשר עם האפשרות לרגע קט להרפות ולהרגיש את עצמך חיה. פשוט. מדהים לגלות כמה נשימה עמוקה ומלאה יכולה להרוות את הנפש.
יתכן ואת לא מצליחה להרפות, יתכן ודווקא כשאת רוצה להרפות את קולטת כמה רעש יש לך בראש וכמה הגוף מתוח במקומות מסוימים או מכווץ. האם את יכולה לשים לב שבין הקולות והרעשים והמחשבות יש רגעים קטנים של שקט? האם את יכולה לשים לב היכן הכיווץ בגוף מתחיל והיכן הוא נגמר? אנו יוצרות את המציאות שלנו בעזרת תשומת הלב. הקשב לשקט, למרחב מייצר עוד שקט ועוד מרחב. בעבודה עם הגוף יש אפשרות להרגיש את השקט והמרחב, את התנועה החופשית, הנועם והחיוניות. ויש אפשרות גם לשים לב לכיווץ, למתח, לדחיסות, לרעש. תשומת הלב שלנו נמצאת בתנועה תמידית בין הקטבים האלה. כאשר הגוף נע מבלי שאנו יותר מידי שולטות או מנחות אותו, מבלי שאנו חושבות אם התנועה יפה או אסטטית, הגוף נע מעצמו בין המקומות הדחוסים והמכווצים למקומות רכים וחופשיים. וכך הוא מאזן את עצמו. לגוף יש את החוכמה להניע אותנו בדיוק לאן שאנחנו צריכות, וכשהתנועה מפגישה אותנו עם רגש שחי כרגע בגוף יתכן ונוכל גם לתת לרגש הזו לזרום בתוכנו ואפילו החוצה מאיתנו. זה חסד וברכה כשזה קורה. זה ריפוי והוא קורה ברגע הזה.
*ציור ישן של מרפק דימיוני והאנרגיה שזורמת בו.