הקול השופט ששואב לך את הכוחות

נגיד ויש משהו שאת רוצה לעשות בחיים. נלך על מילה גדולה - להגשים משהו. לצאת עם איזה שיעור, מוצר, סדנא, לכתוב עבודת גמר…

וזה לא קורה.

בואי נדייק את זה, בנתיים זה לא קורה.

החיים, השגרה, הילדים, מתחים לוקחים לך את האנרגיה ובשארית הזמן שנותר לך את מצליחה לעשות משהו קטן, או אפילו לא לעשות, רק לחשוב על זה לדמיין את זה, לחלום את זה.

ואז מגיע הקול הזה, השופט שאומר לך שאיזה גרועה את ושאת לא מזיזה כלום וככה לא יקרה כלום. אם תצליחי לתפוס אותו את הקול הזה ולהגיד לו תשמע, במסגרת התנאים הנוכחים זה המיטב שלי (ההסכמה הראשונה), יש מצב שבאותו רגע תשתחרר לך המון אנרגיה.

השיפוט הזה מרוקן ושואב לנו אנרגיות, והוא לא דובר אמת. את עושה מה שאת יכולה כרגע וזה באמת משהו. את מתקדמת בקצב שאפשרי לך כרגע. את לא יכולה להיות משהו אחר כרגע. ההכרה במה שאפשרי כרגע ובתנועה שמתאפשרת משחררת. בתמונה - אני בתנועה, נזכרתי כמה אני אוהבת לרקוד.