על טיפוס כאלגוריה להתמדה בטיפול

זו אני שם למעלה בתמונה, סוגרת מסלול חימום בקיר טיפוס.אני מטפסת משהו כמו 10-11 שנים. כשנתיים "לפני הספירה" כלומר לפני שנהייתי אמא.

אתמול סגרתי שני מסלולים בדירוג (בינוני) 6B ו6B+, שהדבר היחיד שעמד ביני לבין סגירת המסלול זה צעד אחד בסוף המסלול שלא הצלחתי כי הייתי עייפה או שהוא היה טיפה יותר מאתגר ומפחיד. בנתיים כבר הגעתי עם עצמי להסכמה שאלו מסלולים שאני עולה כמעט עד הסוף והמשכתי לעבוד על מסלולים מאתגרים יותר ברמה 6C ו-7A.המצב הזה היה מצב מתמשך בחצי שנה האחרונה. בעבר לא היה דבר כזה שאני משאירה אחריי מסלול לא סגור וממשיכה. בגנים שלי אני כנראה אדם דיי תחרותי ופרפקציוניסט, אבל בשנים האחרונות עם הגיל משהו התרכך ואני פשוט שמחה לטפס בלי הצורך להשיג ולסגור מסלולים.

השבוע כשסגרתי את שני המסלולים האלה והשלמתי את שני הצעדים האחרונים זה גרם לי לחשוב על טיפול, על נושאים שמגיעים לטיפול ו"נעזבים" באמצע כי כרגע המטופלת לא בשלה להמשיך או לעשות שם תנועה והיא עוברת לנושא אחר ומתקדמות איתו ומתפתחות איתו ופתאום היא מספרת על התפתחות בנושא "ההוא" הקודם שעבדנו עליו.אני חושבת על התפתחות שקורית כשהיא לא בהכרח בפוקוס המודע שלנו. על יכולת חדשה, או מודעות חדשה שמתגלית כמו למשל אי הזדהות עם דפוסים לא מייטיבים או זהויות שהתפתחו מפגיעה או חסר.

טיפול הוא לא דבר טכני או מכני, על אף שהרבה פעם זה נוסח ביטחון לדעת באופן שכלתני מה קורה בטיפול ו"איך אני מתפתחת או איך קורה ריפוי", אבל הידיעה לא בהכרח עושה את העבודה, ויש פעמים שהיא אפילו חוטאת למטרה.

כשאנחנו מסתכלות דרך הגוף יש כאן שוני גדול. הטיפוס מצריך מאמץ להתרומם מהקרקע, בטיפול אנחנו שואפות להיות מונחות, להישען, להתמסר ולסמוך. אך ההתמדה מאפשרת ליכולות גופניות להתפתח ולתהליכים נפשיים להבשיל. הפעימה הקבועה של הפגישה השבועית משדרת לנפש שלנו יציבות וביטחון שמאפשרים לכל התהליכים היפים האלה שקורים ברקע להתקיים.