להביא את כולך לתרגול

אתמול בשיעור צ'י-קונג דיברתי על איך התרגול יכול להיות מרפא אמיתי.

ואפשר לשאול מה זה "מרפא" ומה זה "אמיתי". אפשר גם לשאול אם אפשר לרפא משהו בכלל, ואולי כל התפיסה של לרפא היא שגויה. אולי לא צריך לרפא ולא צריך לתקן כלום. אבל כל העניין הזה מרגיש כמו התפלפלות במילים. כי האמת היא שאם "הכל היה בסדר" לא היינו קמים מהספה.

אנשים מגיעים לתרגול, ויהיה זה תרגול צ'י-קונג או יוגה, או נשימה, או טיפולים מסוגים שונים כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם, כי חסר להם משהו. כי כואב להם משהו.

אז אשאל שוב, איך התרגול יכול להיות מרפא אמיתי, או במילים אחרות איך הוא יכול להייטיב עם המתרגלת בצורה עמוקה ומהותית, ולא באופן שטחי.

כשאני אומרת באופן שטחי הכוונה היא שיצאתי מהתרגול ואני מרגישה נינוחה ורגועה, משהו בגוף יותר פתוח וזורם. מרגישה טוב.

ונכון שאפשר להסתפק בזה, אבל רבים כבר לא מסתפקים בזה, וזה יוצר תסכול ויאוש. כי האדם קם, עושה מאמץ, מגיע לשיעורים, מגיע לטיפול, אבל משהו ברובד העמוק של חווית החיים שלו לא מקבל מענה.

כשאני אומרת באופן מהותי הכוונה שלי היא לרובד הזה. ברובד הזה יש חוויות משותפות, וחוויות שהם יותר אישיות, כל אחד והמבנה וההיסטוריה שלו. הרובד הזה הוא מה שמניע אותנו בחיים.

נשאלת השאלה איך מביאה מתרגלת את "מהותה כאדם" בתוך התרגול. נשאל את השאלה וננסה שלא להיתפס במילים של מהותי, עומק, שטחי, וכו, אלא להתחבר לחוויה שמילים אלה מעוררות בנו.

וזה הדבר, כי בתרגולי גוף ואנרגיה החוויה של התרגול היא המקום בו התרגול נעשה משמעותי. החוויה או התחושה שהתנועה, התנוחה, הנשימה מייצרות בנו היא המקום בו משהו שאנחנו יודעים הופך למשהו שאנחנו חווים אותו.

במילים אחרות מבלי להיות מחוברים לחוויה הגופנית התחושתית התרגול שאנחנו עושים נשאר ברמה מכנית, כמו חדר כושר או ריקוד. (שכבודם במקומם מונח).

אך כיוון שמדובר כאן בתרגול שיש לו מימד אנרגטי החוויה הגופנית, התחושות הגופניות הן המקום בו החוויה של הצ'י, או הפראנה נעשית מציאות ולא דבר שאנחנו יודעים שקיים, מאמינים שהוא קיים.

בצ'י-קונג ובתרגולים אנרגטים קיימת הבטחה. וההבטחה הזו יכולה להתקיים כאשר אנחנו מגיעים באופן מלא לתרגול. אנחנו לא משאירים את הנפש שלנו מחוץ לתרגול. אנחנו לא משאירים את הכאב, הצער, הכעס, הניתוק, ההדחקות מה שזה לא יהיה, מחוץ לתרגול. להפך, אנחנו מזמינים אותם לתרגול. אנחנו מזמינים אותם ומעוניינים בהם. לא באופן אינטלקטואלי אלא באופן חוויתי.

כשאנחנו מתחברים לצ'י, דרך כוונה, דרך דימיון, דרך דימוי, אנחנו מבקשים שהצ'י הזה, שהאור הזה, שהאהבה האלוהית הזו, תהיה במגע, במפגש חי, תחושתי וחוויתי עם הנפש. הנפש שחיה בגוף, שמתבטאת בגוף. לא רק עם הרובד החומרי של רקמות הגוף, ולא רק עם החלקים ה"גבוהים" הנשמתיים, ה"מפותחים".

..

על כך ועוד. בהמשך.