לפגוש כאב בטיפול

בטיפול, הרבה פעמים אנחנו נפגוש כאב. לפעמים, כשהרבה כאב עולה, יכולים לעלות גם ספקות, בעיקר כשהכאב מרגיש "יותר מדי".

לאורך השנים שמעתי מדי פעם את האמירה הזו – לפעמים כטענה, לפעמים כספק בקליניקה: "לא חייבים לגדול מתוך סבל או כאב".

יתכן שלפעמים זה נכון. אפשר גם לגדול לא רק מתוך סבל וכאב, אלא גם מתוך חוויות אחרות – כמו שמחה, אהבה, אפילו אקסטזה.

אבל האמת היא שיש סבל בחיים האלה. כל אחד במידה שנפלה בחלקו (קארמה וזה).

אנחנו יצורים ביולוגיים – או לפחות, נשמה או מהות רוחנית שחיה בתוך גוף ביולוגי.

ברמת הביולוגיה, אנחנו רוצים להימנע מכאב – זה הישרדותי. וכיוון שהגוף והנפש שלובים זו בזו באופן עמוק מאוד, ויש אף שיאמרו שהן שני ביטויים של אותה מהות – גם הנפש שלנו רוצה להימנע מכאב.

אולי למדנו והשכלנו את עצמנו, וברמת המחשבה אנחנו יודעים ש"צריך לעבור דרך הכאב" –

אבל באופן מובנה יש בנו חלקים לא לגמרי מודעים, כמעט אינסטינקטיביים, שרוצים להימנע ממנו. היום יש מחקרי מוח שמראים שהמוח לא יודע להבחין בין כאב פיזי לכאב רגשי. אנחנו יודעים שכאב נפשי יכול להתבטא ככאב גופני – ולהפך: כאב גופני יכול להוביל לכאב נפשי עמוק.

הנשמה יודעת שלא נמות מהכאב.

היא יודעת שצריך לעבור דרכו, לרכך, להכיל, לעבד. יש דרכים רבות לעבוד איתו – וכמובן, חשוב להבין גם איך אנחנו יוצרים או מעצימים אותו בעצמנו.

הבעיה מתחילה, בעיניי, כשהאמירה הזו – "שלא חייבים לגדול מתוך כאב" –

משמשת כמעקף רוחני. דרך לא להיות בקשר עם משהו שחי בנו.

כאב שהוא כל כך בלתי נסבל, שנעשה הכול – לא בהכרח במודע – כדי לא לפגוש אותו.

ואז האמירה הזו פועלת נגדנו.

נכון, יש כאב וסבל בחיים. ויש גם הרבה שמחה ויופי. ויש גם יופי בלהשתתף בכאב של האחר – להיות באמפתיה, בחמלה, ביחד בכאב.

בטיפול – אנחנו פוגשים כאב בדרכים שונות. לא כי הכאב הוא המטרה. אלא כי לפעמים, עצם היכולת להיות איתו ביחד – היא עצמה התנועה המשמעותית בטיפול.