מייאוש לתקווה, מציפייה לרע לפתיחות בתמצית הזו יש משהו כבד ותקוע. הייאוש של הטיפוס הזה הוא ייאוש שקשור למינד, לתפיסת עולם שלילית וציפייה לתוצאות שלילית. להבדיל מתמציות אחרות שנמצאות על הרצף של עצב, צער, ייאוש, דכדוך ותסכול שהמהות שלהן היא יותר רגשית, הטיפוס הזה תקוע בראש שלו. מה שמייחד את טיפוס GROSE מתמציות אחרות זה שברגעים מסוימים הוא יכול לראות את "האור שבקצה המנהרה" ואנשים קרובים לליבו יכולים לשכנע אותו "לנסות שוב". כשנצליח לשכנע אותו לעשות פעולות ולנוע לעבר מצב טוב יותר, למשל, ללכת לטיפול, או לעשות פעילות גופנית, או כל פעולה אחרת שתעזור לו, התשובה שלו תמיד תהיה משהו בסגנון, "בסדר, אני אנסה, אבל זה בטח לא יצליח, זה לא יעזור." הרבה פעמים בתוך עצמנו יש את הדיאלוג הזה, גם הצד שמעודד אותנו לנוע מחוץ לייאוש וגם את הקול של הייאוש שעונה "זה לא יעזור". יש משהו דביק וסגור בתמצית הזו. המינד שלה נסגר במובן שיש היאחזות חזקה בדעות לגבי מה אפשרי. היא איבדה את האמון בפלא של החיים וביכולת של החיים ושלנו כישויות של אור וגוף להתחדש, להפתיע ולהשתנות. הרבה פעמים מתחת לתמצית הזו נמצאות תמציות אחרות שקשורות לצער או פחד ואז הייאוש המנטלי והציפיה לכישלון מתיישבת מעל כדי להגן, כדי לא לחוות את הרגש הקשה. התמצית עוזרת לנו להיות פחות דבוקים ומזוהים עם הקול של הייאוש, עוזרת לנו לראות שהכוונה שבבסיס המעשים והפעילות שלנו מלכתחילה מכוונת כישלון. בעצם אנחנו שמים לעצמנו "מקל בגלגלים". כולנו לפעמים נופלים לייאוש ברגעים מסוימים בחיים, השיעור של תמצית זו היא להיזכר במהות האמיתית שלנו באור שלנו, לנוע מעבר לגבולות של הדעות והרעיונות של מה שאפשרי, מה שרציונאלי, לנוע מעבר לגבולות המינד ולהקשיב לכמיהה והרצון של הלב, להיזכר בתמימות והפתיחות של הילד או הילדה שבתוכנו ולתת אמון שהשינוי והשמחה אפשריים לנו.
