סיפור שהיה כך היה
לפני שנים רבות מאוד גדלה ילדה בבית ילדים בישוב ירוק יפה ושקט בסך הכל אי שם בצפון הקרוב.
הילדה והילדים העבירו את רוב זמנם בבית הילדים, בלימודים, בניקיונות בהאכלת החיות בפינת החי, במשחק ויצירה. והילדים והילדה היו שמחים.
בסך הכל היה שקט, נעים ומחויך. כך מעידות התמונות.
אחר הצהריים היו הילדים והילדה הולכים לבקר את הוריהם בבתיהם. מפגש עם האחים, משחקים בדשא של השכונה, ארוחת ערב וחזרה לבית הילדים למקלחת והשכבה.
כלומר הרדמה, כלומר שינה.
וקרה המקרה שבית הילדים הזה, בקבוצה הזו היה צירוף מיוחד של הרבה ילדים רגישים וקרה המקרה שבבית הילדים הזה אחד הילדים איבד את אימו, ושניים מהילדים היו ילדים מאומצים בבתים מורכבים, ועוד כמה ילדים הוריהם היו בהליכי גירושים די מכוערים, וחלק מההורים היו בשנת חופש בישוב אחר, בעיר אחרת בעוד ילדיהם נותרו בבית הילדים באותו ישוב.
אבל בסך הכל היה שקט, נעים ומחויך. או לפחות כך מעידות התמונות. פה ושם יש ראש מורכן, פה ושם המבט מופנה לצד, פה ושם איזה ילד או ילדה נעלם או נאלם. אבל בסך הכל היה שקט ונעים. הלילות היו שקטים, בסך הכל.
מידי פעם ריצה במסדרונות וקריאה בשמרטף לשומרת לילה שתבוא.
כמעט ולא היה בכי או נהי או דמע.. מקסימום איזה התקף אסטמה קטן אבל באמת שבסך הכל היה שקט.
שנים רבות קדימה בסשן נשימה מעגלית אותה ילדה חוזרת לאותו בית ילדים בכיתה ד׳ באותו ישוב קטן וירוק ויפה ושקט ובוכה את הבכי של הילדה שחוותה נטישה ושספגה לתוכה את הכאב של 18 ילדים שאיתם גדלה, את האובדן, את הנטישה, את הכאב, את חוסר האונים והבדידות.
שעה ארוכה היא בוכה בקול, ממררת בבכי, והבכי הוא בכי תמרורים. כזה שיוצא עם קול, בכי שרק ילדים יודעים לבכות. ובעודה בוכה מקווה לפחות שבבכייה היא משחררת לא רק את הילדה המחויכת מהתמונות אלא גם את חבריה.
הילדה הזו היא אני.
ונשימה מעגלית היא באמת ובתמים מסע בזמן של הגוף נפש שלנו, לשחרר אותנו מכבלי העבר.
